איום הטילים הבליסטיים והרקטות קצרות הטווח על ישראל

מאת: דר' עזריאל לורבר

 

איום הטילים הבליסטיים על ישראל

הקדמה

במשך כעשרים שנה, מאז קום המדינה ועד מלחמת ששת הימים היה איום קיומי קונוונציונאלי על מדינת ישראל מצד מדינות ערב. מיד עם תום מלחמת העצמאות החלו מדינות ערב לדבר על "הסיבוב השני". עסקת הנשק הצ'כית-מצרית בשנת 1955 הדגישה את האיום הזה אך לאחר שתי מלחמות נוספות, מבצע קדש ומלחמת ששת הימים, הבינו מדינות ערב כי "סיבובים" נוספים רק מחמירים את מצבן ומלחמת ההתשה נועדה יותר לשקם את הכבוד המצרי ולא ניסיון ממשי להחזיר את הגלגל אחורה. גם מלחמת יום הכיפורים הייתה בעלת מטרות צבאיות מוגבלות ונועדה כנראה רק לזעזע את הסטאטוס קוו.

לאורך מרבית אותה תקופה מרכיביה של דוקטרינת הביטחון של ישראל היו כדלקמן:

1. בלימה על ידי חיל האוויר והכוח הסדיר.

2. גיוס המילואים, ציודם ותנועתם לחזית.

3. העברת המלחמה לשטח האויב.

4. "שמים נקיים" כתנאי הכרחי להצלחת א', ב' ו-ג'.
 

בכל מלחמות ישראל, כולל מלחמת יום כיפור זה עבד. על אף זאת, ההתעצמות של חילות האוויר הערביים לא נעלמה מעיני ישראל וכאן לקחו את האיום ברצינות. מעט מן הציבור יודע למשל כי לקראת מלחמת ששת הימים עברו רבנים בגנים הציבוריים בארץ וקידשו אותם כבתי קברות ארעיים לכחמישים אלף ההרוגים (מתוך אוכלוסיה של כשלושה מיליון) שהיו צפויים כתוצאה מתקיפות חיל האוויר המצרי. אפשרי כי תכנון המהלכים הראשונים של חיל האוויר באותה מלחמה, בה נשארה רק רביעייה אחת של מטוסי קרב להגן על שמי כל המדינה, הושפע במידה כזו או אחרת מחשש זה.

אבל ההימור הצליח. חילות האוויר הערביים הושמדו ברובם על הקרקע והאיום החמור ביותר על העורף הישראלי הוסר. אבל בינתיים התרגלו אזרחי ישראל כי מלחמות מתנהלות בגבולות רחוקים, ולבד ממתאבד מזדמן העורף הישראלי מנהל את חייו כרגיל. הייתה אמנם חריגה מסוימת משגרה זו ב-1991 אך היא הייתה קצרה ובסך הכול הנזק, ומספר הנפגעים, היו קטנים. זה כנראה עומד להשתנות.

טילים בידי מדינות ערב

לאחר מספר הצלחות חלקיות במלחמת העצמאות, נכשלו חילות האוויר הערביים, פעם אחר פעם, בניסיונותיהם לחדור לתחום האווירי של מדינת ישראל. הערבים, ובעיקר באמצעות מדריכיהם הזרים השונים הבינו את שורש הבעיה. המצרים ניסו כבר בשנות החמישים לפתח מטוסי קרב (בהנחייתו של קורט טאנק, מפתח ה-FW190) וכן טילים בליסטיים, האל-זאפר והאל-קהיר, אך כתוצאה מנחשלותם הטכנולוגית המוחלטת, ובשילוב לחץ ישראלי לא מתון, עזבו המדענים הגרמניים את מצרים וכל הפרויקטים האלה כשלו.

בריה"מ שהחלה בשנות הששים להוציא משירות את טילי הסקאד חילקה אותם כמעט לכל דורש ובשאיפתה להיכנס למזרח התיכון מכרה אותם במחיר נוח גם למדינות ערב.

הצטיידות הערבים בטילי קרקע-קרקע, פחות או יותר מדויקים, שינתה את מאזן הכוחות האווירי באזור. זאת על ידי יצירת איום מידי, ארוך טווח, נגד מגוון מטרות קרקעיות, שהן קריטיות להצלחת

הגיוס ולהמשך הלחימה. לטילים הבליסטיים לסוגיהם יש מספר יתרונות, שהם חשובים ביותר גם מבחינת הערבים:

1. זמן קצר מהחלטה עד שיגור. (אין תכנון משימות; אין תלות במזג אוויר או יום/לילה). אספקט זה חשוב ביותר במתקפת פתע.

2. בטילי דלק מוצק - פשטות מערך השיגור ושרידות טובה.

3. במטרה - זמן התראה קצר בין גילוי השיגור לפגיעה.

4. כושר חדירה - בזמנו כמעט מוחלט.

5. כתוצאה מכל אלה אפקט פסיכולוגי משמעותי.

6. איכות כוח האדם הנדרשת למערך טילים בליסטיים קטנה בהרבה מזו הנדרשת לחיל אוויר מבוסס מטוסים. "מלאכת גאונים
    שנועדה להתבצע בידי שוטים." במדינות ערב, על בעיות ההון האנושי שלהן, זו נקודה קריטית.
 

הגישה הישראלית דגלה במשך שנים ארוכות בהגברת כוח המחץ, של כל החילות, על חשבון אמצעים להגנת העורף. לא ניכנס כאן לסיבות לכך אך שרידיה של גישה זו באו לידי ביטוי עוד בסוף שנות השמונים ובשנות התשעים, כאשר פרץ הויכוח על נחיצותו ותועלתו של ה"חץ" ורבים וטובים דגלו ב"הרתעה בכל מחיר" ואפילו בשיגור חימוש ישראלי בכל עת של גילוי שיגור ערבי כלשהו - Launch on Warning. רק כאשר השינויים באופי הלחימה בזירה המזרח תיכונית הפכו לברורים לחלוטין החלה גישה זו להתפוגג, לפחות עד כמה שהדבר נוגע להגנה בפני טילים בליסטיים ארוכי טווח. אצא על ענף דק ואומר כי אלמלי האיום הגרעיני האיראני שחידד את נקודת המבט, קרוב לוודאי שעד היום היו מתווכחים על נחיצותו של ה"חץ" כמגן בפני טילים בעלי רש"ק קונוונציונאלי. אבל ספיחיה של גישה זו עדיין נשארו בתודעה של מרבית מקבלי ההחלטות בישראל, שהרי אחרת לא ניתן להסביר את גרירת הרגליים בנושא ההגנה בפני רקטות קצרות טווח, את חוסר האונים המשווע (ואין שום הגדרה אחרת לעניין) וההחלטות הסותרות בנושא ערכות המגן לציבור (מסתבר כי הוחלט כבר לחלקן מחדש) ואת העיכובים שחלו בהתקנת אמצעי מיגון אקטיביים נגד טילי נ"ט ("מעיל רוח") על הטנקים.

רקטות הטרור

רקע הבעיה

עם חתימת הסכמי השלום עם מצרים וירדן הבינו הפלשתינאים כי בעתיד הקרוב לא תבוא ישועתם מכיוון מדינות ערב. הטרור הערבי לסוגיו השונים שהתעצם כתוצאה מכך הינו בעצם הודאה בכישלון "החזון" של חיסול מדינת ישראל והחלפתו במאמץ לגרום לאבידות בנפש, בתחילתו למעשה ללא מטרה קוהרנטית ארוכת טווח. מאמץ זה הונע בחלקו על ידי תסכולם של מספר פאנאטים שלא השכילו לקרוא את המפה הפוליטית ושלא היה להם אכפת מבני עמם אך בהמשך קיבל תמיכה ממספר מדינות מוסלמיות, בעיקר סוריה, עיראק ואיראן שחשבו לעשות הון פוליטי מהמצב הנפיץ.

יתרה מזאת: אצל ארגוני המחבלים ותומכיהם במדינות השונות השתרשה הדעה כי ישראל היא ישות חלשה מבחינה חברתית וכי על ידי הטרדות בלתי פוסקות נגד העורף והקזת דם מתמשכת ניתן יהיה לפגוע במורל ובלכידות הלאומית עד להתמוטטותה הסופית. תרמו לכך שתי עובדות: ראשית, מסיבות שונות ביכרה ישראל להבליג והבלגה כזו, ששורשיה אינם מובנים למרבית תושבי המזרח התיכון, נתפסה כחולשה. בנוסף תרמה לדימוי החולשה הזה ההתנהגות הישראלית המפולגת מאד מן הבחינה הפוליטית (כמאמר הבדיחה כי שלושה ישראלים הם ארבע מפלגות) וחוסר ההבנה הערבי את התהליך הדמוקרטי. לאורך כל ההיסטוריה האיסלאמית חיסולי יריבים פוליטיים או דתיים הם כמעט דבר שבשגרה והסצינה הפוליטית המתלהמת הישראלית המתנהלת ללא מרחץ דמים משכנעת אותם כי הישראלים איבדו את אונם.

לאחר שהתקפות המתאבדים הראשונות לא הביאו לפרי המצופה (ואף הביאו את חכמי הדת להתלבט בשאלת אספקת הבתולות) הבינו מנהיגי המחבלים כי עליהם לחפש פיתרון יותר יצירתי. ירי רקטות אל עבר ריכוזי אוכלוסיה היווה את התשובה המתבקשת מאליה ואנחנו יכולים רק לתמוה מדוע הם לא נקטו בשיטה זו מוקדם יותר. החיזבאללה היו הראשונים שנקטו באמצעי זה ומדינת ישראל הייתה על סיפו של גיבוש פיתרון לבעיה כשזו למעשה נעלמה. לארגוני המחבלים ברצועת עזה לא הייתה באותה התקופה היכולת להבריח ולהפעיל רקטות תיקניות ולכן הם פנו אל האמצעי האחר, הזמין כמעט מיידית: רקטות לטווח קצר תוצרת בית.

טכנולוגיות הייצור של רקטות קצרות טווח

למעשה כל תלמיד תיכון עם יכולת הבנת הנקרא בשפה כלשהי ומעט יוזמה יכול לייצר רקטות המבוססות על דלק מוצק. יש הרבה ספרות בסיסית בתחום, כולל בעברית והאינטרנט מכיל חומר למכביר. החומרים לייצור הדלק (והראש הקרבי) זמינים בכל חנות לאספקת חומרים למעבדות אף כי ספק אם זה המקום להשיגם בכמויות הנדרשות. מקור אחר להשגת חומרים כאלה הם חומרי דשן הדרושות לצמחים אך המהוות גם את המרכיב מלאכותי. חומרים אלה מכילים חנקות (קבוצת ה- NO₃) העיקרי באחד משני הסוגים של דלק מוצק. (הסוג השני מבוסס על ניטרוגליצרין ועד כה אפילו המחבלים למיניהם אינם רוצים להתעסק בחומר מסוכן זה). אף כי חלק מן הדשנים אינם מתאימים לשימוש מיידי כדלק רקטי הרי ניתן להפכם לכאלה על ידי תהליכים פשוטים למדי, אפילו בתנאי תעשיית בית. את החומרים האלה צריך לערבב בחומר פחמימני כלשהו – בעזה משתמשים בסוכר – והתוצאה היא דלק רקטי, אמנם באיכות ירודה אך מספיקה לעניינם.

מסיבות שונות ישראל המשיכה להעביר לעזה כמויות ניכרות של דשנים כימיים. הועלתה בזמנו הצעה לתת לדשנים האלה טיפול שלא יפגע ביעילותם כדשן אך שימנע מהם לשמש כדלק רקטי אך כרגיל במקומותינו לא נעשה דבר בנידון. נציין כי גם הרש"ק העזתי מבוסס על דשן כימי.

המרכיב האחר של רקטה תוצרת בית הוא בית המנוע. בעיקרו זהו צינור ברזל המסוגל לעמוד בלחצים בינוניים. (עד כארבעים אטמוספרות, אך תמורת הפחתה מסוימת בביצועים יספיקו גם כעשרים וחמש אטמוספרות). אל צינור זה יש לחבר את הפיה, או בית הפיות. זהו גוש ברזל החרוט בצורה מסוימת והוא היוצר את כוח ההדף. ארגוני המחבלים עשו ניסויים במספר רב של תצורות של פיות אלה, כנראה מתוך רצון לשפר ביצועים ולא ברור לאיזה מסקנות הגיעו אף כי הגורם העיקרי בשיפור ביצועים יהיה הדלק בו ישתמשו.

הרש"קים תוצרת בית אף הם פרימיטיביים למדי ואינם מכילים את מנגנוני הבטיחות המקובלים ולכן לא פעם אנחנו שומעים על תאונות עבודה, אך בחברה שלמעשה מתעלמת מאבידות זה איננו גורם מעכב.

יתרונות וחסרונות השימוש ברקטות תוצרת בית

כמתואר לעיל, הידע לייצור רקטות אלה זמין בקלות והן פשוטות לייצור ולהפעלה. הצפיפות הגבוהה של ישובים ישראליים הסמוכים לאזורי העימות היא כזו שגם לרקטות קצרות טווח – שניים עד ארבעה קילומטרים – יש מספיק מטרות מסוגים שונים. נציין כי השגת טווחים גדולים יותר היא דבר פשוט, גם בתנאי ייצור ביתיים, אך בגלל חוסר היכולת לבצע ניסויים לאימות התכנון הטווחים והדיוקים של רקטות כאלה הן בגדר ניחוש. בנוסף, ניתן להפעיל רקטות כאלה גם מרחוק או באופן מושהה באמצעות שעונים. זמני ההתראה, בעיקר בטווחים הקרובים, הם קצרים ביותר: בקירוב ראשון זמני המעוף של רקטות אלה הם כארבע עד חמש שניות לכל קילומטר טווח.

מצד שני, בגלל הפליטה העצומה של עשן רעיל רקטות אלה (ורקטות ארטילריות בכלל) הן אינן ניתנות להפעלה מתוך חללים סגורים, כגון חדרים בבנין. מסיבות טכניות שלא כאן המקום להיכנס אליהן רקטות אלה אינן מדויקות ולכן הן יעילות רק נגד מטרות בעלות שטח ניכר – מרכזי אוכלוסיה. במידה פחותה הדבר נכון גם לגבי רקטות תקניות מסוג הגראד. הייצור הביתי והשימוש באמצעים ובחומרים מאולתרים מגדיל את אי הדיוקים של מסלול הרקטה והם גם מקשים על הכנסת שכלולים בסיסיים. השימוש בחומרים לא תקניים מגביל את "זמן המדף" של רקטות כאלה אף כי בכל מקרה הוא לא ייפול מתחת למספר חודשים. ולבסוף, רמת הקטלניות היא פונקציה של משקל הרש"ק, המשפיע מצידו על הטווח והדיוק.

סיכום

ב- 15.10.09 התפרסמה בעיתונות בארץ טענתם של קציני מילואים שהיו "מעורבים בהכנות לקראת אפשרות של מלחמה" שאמרו כי האיום הוא "אלף טילים סוריים במטח אחד". תגובת צה"ל להכרזה זו הייתה כי "מדובר בדעתם של קצין או שניים במילואים ואין לה כל ביסוס במציאות".

בלי כנראה לדעת את דעתו של צה"ל בעניין יצא לאחרונה ( 27.01.09 ) סגן שר הביטחון, מר מתן וילנאי, בהצהרה כי טילי האויב יגיעו לכל מקום בארץ. הצהרה זו מאששת את טענתם של אותם "אחד או שני" קציני מילואים על האיום. היות ובדרך כלל מקובל כי אין לסורים כיום אלף טילים בליסטיים, ובוודאי לא אלף משגרים עבורם, כדי להוציא אל הפועל את אותו מטח יחיד, נוכל להניח כי בנוסף לטילים הבליסטיים מדובר גם ברקטות ארטילריות לסוגיהן כגון הפאג'ר, הזלזל והגראדים לדורותיהם. נוכל גם להניח בוודאות מוחלטת, כי במקרה של ניסיון סורי כזה גם החיזבאללה וגם החמאס על פלגיו השונים יצטרפו לחגיגה. ספק אם אפילו הרעשה כזו תפיל את ישראל לקרשים אך בוודאי שהיא תגרום לבעיות ומן הדין שנהיה מוכנים לקראתה.

אחד הכללים הבסיסיים בהפעלת אמל"ח אומר כי רצוי כי לכל בעיה יהיה יותר מפיתרון אחד. פיתרון יחיד הוא מסוכן היות ואם תימצא דרך לנטרלו הדבר מזמין כישלון ובעקבותיו מפלה. בנוסף, יש כלל נוסף האומר כי בדרך כלל אין אפשרות למצוא פיתרון יחיד למספר בעיות, אפילו אם הן דומות או נובעות ממקור אחד. בתחומים שונים צה"ל דווקא נקט בעבר בגישה של פיתרון יחיד בטענה כי גמישותו המחשבתית והמבצעית מאפשרים זאת ובנוסף כי גישה זו חוסכת כסף. בלי להיכנס לפרטים גם צה"ל השתכנע לבסוף כי לא תמיד זה עובד.

ההגנה בפני רקטות וטילים היא מסוג הבעיות המחייבות פתרונות מותאמים לבעיות השונות. לית מאן דפאליג כי ה"חץ" אינו יכול להגן בפני הקסאם אבל ברגע שאנחנו מבינים את העיקרון הזה יש לבדוק את כל קשת האיומים ולבחון מי יכול לטפל במה. זאת לאור העובדה שחיל האוויר אינו יכול להתחייב להשמיד את כולם לפני שנורו, כפי שקרה עם הרקטות ארוכות הטווח במלחמת לבנון השנייה.

בפשטנות מסוימת ניתן לומר כי יש ארבעה סוגי איומים תלולי מסלול על העורף הישראלי, כולל גוש דן וישובי הצפון והדרום, הזמינים לאויבינו:

1. טילים בליסטיים ארוכי טווח מסוג השיהאב ודומיו.

2. טילים בליסטיים ורקטות ארטילריות לטווח בינוני כגון ה-SS-21, הפאתח 110 והזלזלים למיניהם.

3. רקטות לטווח קצר מסוג הגראדים.

4. פצצות מרגמה (פצמ"רים) וקסאמים לטווחים עד 10 ק"מ.
 

היות וחיבור זה אמור לעסוק באיום ולא בפתרונות נציין רק כי בתכנון מערכות ההגנה חובה היא להתייחס לכל אחד מאיומים אלה בנפרד ולהתאים את המיירט לאיום. אם אכן יוכח כי מערכת יירוט אחת אכן פותרת יותר מבעיה אחת מה טוב. אבל ההיסטוריה מלאה דוגמאות המראות כי הניסיון להכפיף את חוקי הטבע לגחמות אישיות פשוט אינו עובד.