החלטות מפא"ת במבחן התוצאה (ינואר 2007 – ינואר 2009)

• מתוך 14 חלופות שבחנה ועדת נגל (כך לפי העיתונות) היא השכילה לבחור בפתרון היחיד, ב"כיפת ברזל", שאינו מסוגל להגן על יישובי עוטף עזה מפני טילים ורקטות קצרי טווח (פחות מ-4–6 ק"מ) ומפני פצצות מרגמה. אלו מרביתם של האיומים המופעלים כנגד היישובים, השכם והערב, זה שבע שנים ומעלה.

• כיפת ברזל היא מערכת חדשה לחלוטין ולפניה ניצבים עדיין כל שלבי הפיתוח והוכחת היכולת. הדרישות ממנה יומרניות ביותר מבחינת ביצועים / מחיר / משך פיתוח. מי אכן יכול לערוב להצלחתו של פרויקט כזה? על חשבון מי זה בא?

• בחודש פברואר 2007, עם פרסום ההחלטה, קבעה הוועדה שמערכת כיפת ברזל של רפא"ל תהיה מוכנה תוך שנתיים, קרי פברואר 2009. איפה אנחנו כיום מול יומרה זו? איפה יכולתה של כיפת ברזל להגן על העיר שדרות והיישובים שסביבה? איך מתיישב לו"ז זוחל זה עם טיעוני "וועדת נגל" כשהתעלמה מהתחייבויות חברת נורתרופ-גרומן במכתבה למערכת הביטחון מתאריך 16 בינואר 2007?

• כאמור הוועדה, מנימוקים שאינם מובנים, פסלה לחלוטין את הצעתה הנ"ל של חברת נורתרופ-גרומן האמריקאית, שבה התחייבה להתחיל לספק תוך 18 חודש מערכות סקייגארד מבצעיות, שלהן אין כל בעיה של טווח מינימום או יכולת להתמודד עם פצצות מרגמה. כל זאת במחיר קבוע ונכונות לשאת בקנסות פיגורים. מערכת הסקייגארד הראשונה הייתה אמורה להיות מוצבת להגנת שדרות כבר בחודש יולי 2008! לקראת תחילתה של המערכה בעזה היו יכולות להיות באזור שדרות / אשקלון 3 מערכות סקייגארד, שהיו מונעות את נפילת כל הטילים מאזור שדרות וצפונה.

• למערכת הביטחון אין שום חלופה לאי יכולתה של מערכת כיפת ברזל להגן על היישובים הסמוכים לגבול מאיומים אלו. זאת כאשר קיים פיתרון מוכח – מערכות הנאוטילוס / סקייגארד.

• הוועדה מצאה לנכון לוותר על הטכנולוגיה של לייזר רב עצמה, היחידה שהוכיחה יכולות בפועל כנגד האיומים הרלוונטיים.

• הוועדה ויתרה על האפשרות של שילוב הטכנולוגיות, שילוב המאפשר את הפיתרון האופטימאלי לבעיה.

ולסיכום מבחן זה של התוצאה: גם לאחר סיום פיתוחה של מערכת כיפת ברזל יישארו התושבים ביישובי "עוטף עזה" חשופים למגוון האיומים המאיימים עליהם זה שמונה שנים – טילי הקסאם קצרי הטווח ופגזי המרגמות.

מדהים כיצד מערכת הביטחון, במקום לעשות כל מאמץ להבאת המערכת מיידית להגנת שדרות, נתלית בכל תירוץ, מופרך ככל שיהיה, כדי להימנע מהבאה לארץ תוך מספר חודשים את מערכת הנאוטילוס, ובהמשך את מערכות הסקייגארד, שאספקתן הובטחה ע"י היצרן.

וברמה העקרונית - כאשר ישנם מומחים החולקים על הנעשה בתחום כה קריטי והמבקשים לבחון מערכת הפועלת במהירות האור, שזמינותה קרובה מכל חלופה ושעברה כבר סדרת ניסויים מוצלחים – כיצד יתכן שמערכת הביטחון מתעלמת מהם ומטיעוניהם?

ומה כן צריך לעשות?

יש להביא מיד לארץ את מערכת הנאוטילוס ולהתניע את הייצור של 8 מערכות סקייגארד במטרה לפתור את הבעיה המיידית והייחודית של יישובי עוטף עזה, שעבורם אין פתרון אחר.

ההמשך הוא שילוב אופטימאלי של המערכות.

איננו נגד מערכת כיפת ברזל, אלא שיש להכיר במגבלותיה. אנו מקווים להצלחתה, כי הפתרון הוא בשילוב הנכון בין מערכות הגנה באמצעות טילים (כיפת ברזל, שרביט קסמים) לבין מערכת הלייזר - הסקייגארד, ומיצוי יתרונותיהן היחסיים – זו לצד זו. מה נכון יותר משילוב בין שתי מערכות אלו? הן תוכלנה להישען על אותה מערכת גילוי, תקשורת, פיקוד ושליטה, רק ה"משגרים" יהיו שונים (טיל הגנה או קרן לייזר).

הצבת כל אחת מהן באזור רצועת עזה, בזמן הקצר ביותר האפשרי, תאפשר להעריך נכונה את הביצועים ואת היתרונות והמגבלות של כל אחת. זאת כאשר מסתמכים על מערכות מבצעיות הפועלות בשטח, לא על "הבטחות נייר".

ניתן יהיה אז להגדיר את התמהיל היותר יעיל של הפעלתן. על פניו נראה שברוב המקרים יהיה נכון יותר להפעיל את מערכת הלייזר מסיבות של טווח קצר, סכויי השמדה ועלות. בתנאי מזג אוויר קשים יהיה צורך להפעיל את טילי כיפת ברזל.

אז גם ניתן יהיה להצטייד בכמות קטנה בהרבה של טילי כיפת ברזל כשהמטרה היא השמדת כל האיומים ולא רק חלק מהם.

כך ניהנה מכל העולמות – יירוט זול מאוד של כל המטרות, סיכויי הצלחה גבוהים ביותר וגם כיסוי מלא בתנאי מזג אוויר גבוליים.

מה יותר הגיוני ונכון מזה???