1. טענה: המערכת תיצור אשליה של הגנה... תהיה לה יכולת לתת מענה רק ל- 6 עד 10 יירוטים, ואח"כ יש להפסיקה לכ- 10 שעות לצורך מילוי המחסנית מחדש.

זהו טעון שרק בגללו מוצדק להביא את המערכת לארץ. מטעמי חיסכון נבנתה עבור המערכת רק מחסנית אחת. ניתן להזמין במפעל וולקן במפרץ חיפה עוד כ-5 עד 6 מחסניות כאלו, שתיוּצרנה במהלך הזמן עד להבאת המערכת לשדרות. נדרשות לא יותר מ-2 עד 3 דקות להחליף מחסנית אחת בשנייה. אין שום בעיה באספקת דלק סדירה למערכת. גם כשנגמרת מחסנית בתמ"ק עוזי – מקובל להחליף את הריקה במלאה...

2. טענה: המערכת גדולה מאוד וקשה למגן אותה.

מעניין להיווכח שמשגר של מערכת הפטריוט, כדוגמה, שמופעלת ע"י חיל האוויר, אינו יותר קטן ועם אותן בעיות מיגון. האם נימוק מסוג זה צריך למנוע את הבאת המערכת??

3. טענה: המערכת תצטרך להיות ממוקמת בין שדרות לעזה ולחמאס יהיה קל לפגוע בה.

כדאי לבקר באזור שבין שדרות ועזה. יש שם גבעות שמאחוריהן ניתן להציב את המערכת כך שלא יהיה שום נשק שטוח מסלול שיוכל לפגוע בה, בעוד שהנאוטילוס תוכל לפעול בנקל נגד כל נשק תלול מסלול מאיים מיד לאחר השיגור. מערכת הנאוטילוס תוכל להגן על עצמה מפני כל איום בליסטי שיכוּון כלפיה. כך היא נבנתה!

4. טענה: יש משמעויות של איכות סביבה.

אין כל סכנה בגזים ובדלק המזינים אותה לפני הפעלתה. מערכת הלייזר, כמוה כטילי הפטריוט, פולטת שובל של גזים בעת הפעלתה. חלקם רעילים במינון נמוך מאד. אך, הפלא ופלא, טווח הביטחון הנדרש עבור טיל הפטריוט הוא 300 מטר, בעוד שטווח הביטחון הנדרש להגנת הצוות המפעיל את מערכות הנאוטילוס / סקייגארד הוא 100 מטר בלבד, ועם מסנן מתאים – לא יותר מ- 30 מטר. היינו, מערכת הלייזר בטוחה יותר ממערכת מבצעית שקיימת בסד"כ.

5. טענה: לייזר כימי (שעליו מבוססים הנאוטילוס והסקייגארד – הנגזרת המבצעית של הנאוטילוס) לא יהיה בישראל ולא בשום מקום אחר בעולם. זאת טכנולוגיה מיושנת.

ההיפך הוא הנכון. בעצם ימים אלו (ונוסף על מערכת הנאוטילוס הקיימת) נבנית בארצות הברית מערכת לייזר רב-עצמה מוטסת, ABL, וייעודה ליירט טילים בליסטיים מטווחים של 300 עד 500 ק"מ. מערכת זו היא כולה לייזר כימי.

זאת בניגוד לטענתו של מר נגל – יו"ר "ועדת המומחים" לנושא – שממערכת ה ABL מבוססת על לייזר של מצב מוצק. מערכת ה-ABL עונה על צרכי הצבא האמריקאי ולכן הוא מפתח אותה. לצבא האמריקאי אין צורך במערכות כמו הנאוטילוס והסקייגארד. שום עיר בארה"ב לא מותקפת באמצעות רקטות מגבול מקסיקו. אפילו לא מגבול קנדה!!

ומעבר לזאת – בתאריך 13 במאי 2008 ביצעה חברת בואינג האמריקאית ניסוי מוצלח עם לייזר כימי מוטס, על מטוס C-130 (מערכת ה ATL), למטרות אוויר – קרקע. ראה:

http://www.boeing.com/news/releases/2008/q2/080519a_nr.html

האמריקאים אכן בונים מערכות לייזר כימי בהתאם לצרכיהם המבצעיים. הייתכן שמר נגל לא יודע זאת??

6. טענה: האמריקאים "סגרו" את המערכת. הם הפסיקו את הפיתוח שלה. לא אנחנו.

את הפרויקט הפסיקה מדינת ישראל בשנת 2001, לא האמריקאים. לאחר נסיגת צה"ל מלבנון החליטה מערכת הביטחון שהאיום הוסר, אין עוד ירי רקטות על קריית שמונה ולא כדאי להשקיע עוד במערכת הגנה. מר נגל מאשר זאת באותו ריאיון:

"מייק מקוויי עצמו הודה שהפסקת פיתוח ה'נאוטילוס', בזמנו, החלטה שהתקבלה בישראל, הייתה נכונה"...

מר נגל לא מדייק באשר לתוכן דבריו של מקווי: מקוויי, סגן נשיא נורתרופ-גרומן, אומר בריאיון לירחון "אירוספייס אמריקה" (מרס 2007) בדיוק את ההפך ממה שמצטט נגל בשמו: "שיפרנו את הטכנולוגיה כדי ליצור את ה'סקייגארד' ולעשותו זמין הן לארה"ב והן למדינות זרות. השתמשנו בלייזר הכימי כי הטכנולוגיה שלו מוכחת ובגלל שניתן לבנות ולהתקין מערכת 'סקייגארד' שלמה תוך 18 חודשים"...

נא ראה גם את תוכנו של הראיון עם אלוף (מיל.) יצחק בן ישראל המצורף למסמך זה.

גם מנכ"ל משהב"ט דאז, האלוף במילואים עמוס ירון, קם והצהיר קבל עם ועדה, בכנס בנושא שהתקיים באוקטובר 2007 בירושלים מטעם עמותת עי"ט, כי הפסקת הפעילות במערכת נבעה מטעמי תקציב בלבד.

טענה מופרכת זו גם אינה לעניין. השאלה אינה מי הפסיק את הפרויקט, אלא האם המערכת מתאימה להגנת ישראל מנשק תלול מסלול.

7. ועכשיו מופיע הסעיף שהוא אולי החמור מכולם. בן כספית מפנה את תשומת לבו של מר בוכריס, מנכ"ל משהב"ט, למכתב התחייבות רשמי ששלח מייק מקוויי מחברת נורתרופ-גרומן לגורמים במערכת הביטחון, עם התחייבות ברורה לביצועים, ללוחות זמנים, לעלויות וגם התחייבות לשלם קנסות על חריגה. (זאת התחייבות יוצאת דופן, בה לוקח המפתח את כל הסיכונים על עצמו, והמעידה על ביטחונו ביכולתו לבצע המשימה).

תשובת מר בוכריס מדהימה: "אתה מדבר על מכתב שנשלח לפני שנים, ועל הנאוטילוס, וכל זה לא רלוונטי עכשיו. אני לא יודע להתייחס לדברים שנעשו לפני תקופתי"...

לא ייאמן שטענה כזו יצאה מפיו של מנכ"ל המשרד, ש"אמור להפוך כל אבן", כדבריו, כדי להביא פתרון ומזור לאנשי שדרות וסביבתה.

אנו מצרפים עותק של מכתב נורתרופ-גרומן וממליצים לקרוא אותו בעיון:

מכתבה של חברת נורתרופ-גרומן האמריקאית מתייחס למערכת הסקייגארד, לא לנאוטילוס. הוא נשלח לכל הגורמים הרלוונטיים במערכת הביטחון בתאריך 16 בינואר 2007, כ-3 חודשים בלבד לפני כניסת מר בוכריס לתפקידו. הוא רלוונטי מאין כמוהו.

מר נגל מצטט ממכתב זה באופן חופשי בהמשך הריאיון. אנו הפנינו את תשומת לב המנכ"ל למכתב זה ולתוכנו מספר פעמים במהלך השנה האחרונה.

זהו מכתב שאין ערוך לחשיבותו. הוא מתווה תכנית שהייתה יכולה להתחיל מיד עם קבלתו והייתה מביאה לכך שמערכות סקייגארד ראשונות היו יכולות להיות מוצבות באזור עוטף עזה כבר החל מיולי 2008, תוך חודש מהיום!!

הצעה זו של חברת נורתרופ-גרומן, אחת משלוש החברות הגדולות והמוערכות ביותר בעולם בתחום המערכות הצבאיות, פשוט נזרקה לפח ע"י ועדת נגל.

יחד עם המכתב נזרקה לפח גם הטכנולוגיה של הלייזר הכימי רב-העצמה, שהיא היחידה בעולם שהוכיחה יעילות בניסויים מבצעיים נגד איומים בליסטיים קצרי טווח, כולל פגזי מרגמה! מדינת ישראל נשארה עם פתרון מבוסס טילים בלבד, שאינו קיים, יעילותו חלקית ועלותו מרקיעת שחקים.

לדוגמה – השמדת מטח של 10 רקטות קסאם באמצעות כיפת ברזל תעלה בין 400,000 ל-1,200,000 דולר (כתלות במחיר הסופי של טיל אחד, שכיום אין אף אחד שמוכן להתחייב בנושא). זאת לעומת 10,000 עד 20,000 דולר בלבד – מחיר יירוט המטח באמצעות מערכת הסקייגארד, שנפסלה.

ובכלל - הרעיון של הגנת המדינה בפני מכלול מורכב ומשתפר כל הזמן של רקטות,טילים ומרגמות מסוגים שונים - על ידי טכנולוגיה בודדת (טובה ככל שתהיה) הינו רעיון שגוי ומסוכן! יעילותו חלקית היום ופערי היעילות רק גדלים עם הזמן.

רק בגין זה מוצדק לבחון את הנושא מחדש ע"י צוות מומחים בלתי תלוי.

8. טוען מר בוכריס שהוא ביקש מהאמריקאים הערכות של זמן וכסף להפיכת הסקייגארד למערכת מבצעית, ולא קיבל.

מכתבה של חברת נורתרופ-גרומן המצוין בסעיף 7 לעיל מתווה את מתאר התקציב הנדרש לשם כך, את אופן התנעת הפרויקט ואת לוחות הזמנים שלו. בנוסף, מצגת בהיקף של כ- 170 שקפים, שהציגה החברה בפני "ועדת נגל", מספר ימים לפני פרסום המכתב, מתארת את כל תכונות מערכת הסקייגארד והסטטוס שלה.

מערכת הסקייגארד היא למעשה "בלוק 0" (כינוי לוורסיה אחת מתוך חמש שתוכננו) שהוצג בפני מפא"ת במפגש PDR שהתקיים בארה"ב באוגוסט 2005. ההצגה כללה תיכון הנדסי מלא של המערכת המאפשר תחילת בנייתה. צבא ארה"ב כיסה את הוצאות החברה לביצוע תיכון זה.

עיקר החומר הנדרש לתחילת מו"מ להבאת הסקייגארד לארץ נמצא במשרד הביטחון מזה שנה וארבעה חודשים. צריך רק לעיין בו. צריך רק להחליט שרוצים להתניע את התהליך!!

9. מר נגל טוען שלדברי האמריקאים נדרשות לקרן הלייזר 13 עד 15 שניות להשמיד איום. אנו מבקשים לציין שזמן התגובה של מערכת הלייזר מרגע הגילוי באמצעות המכ"ם ועד לעקיבה אחר המטרה הוא כ-1–2 שניות. זהו גם הזמן למעבר ממטרה אחת לשנייה. נדרשות (לסקייגארד) עוד כ-1–3 שניות על מנת להשמידה. רחוק מהנטען ע"י מר נגל.

10. מר נגל טוען שבניסוי שהתקיים בשנת 2001 נורו 36 רקטות, מתוכן הושמדו רק 8.

אנו מבקשים לדייק – ניסוי כזה לא ייתכן שיתבצע, כי גם לדברי מר נגל המחסנית האחת שישנה מספיקה ל-8 עד 10 "יריות" בלבד כאשר מילוי המחסנית אורך כמה שעות.

העובדות הן שבסיום פיתוח המערכת, בשנים 2000 ו-2001, נערכו ניסויים בעת שהמערכת סבלה, מדרך הטבע, מ"חבלי ילדות", למעשה בכל מרכיביה, כולל המכ"ם ומערכת הפיקוד. אז גם נדרשו מספר ימים להכנה של כל ניסוי. הפיתוח נמשך ונעשו שיפורים משמעותיים. זמן ההכנה לקראת ניסוי קוצר עד לשעתיים ופחות והמערכת יוצבה.

מאז ייצוב המערכת, ב- 2001, יירטה מערכת הנאוטילוס את המטרות בכל פעם שקרן הלייזר הופעלה. היות שהיו מקרים בודדים שבהם נכשלה הוראת ההפעלה למערכת הלייזר, אישר צבא ארה"ב, בגלל סיבה זו, לחברת נורתרופ-גרומן להציג רק סיכויי יירוט גדולים מ-90% (אחוז מדהים בהשוואה לכל מערכת טילית אחרת, בתנאים דומים).

על הצלחת הניסויים מעיד גם מי שהיה ראש מפא"ת, כשהפרויקט הותנע וסיים את פיתוחו – אלוף במילואים פרופ' יצחק בן ישראל - בריאיון שנתן לעיתון "מקור ראשון" ב-29 בדצמבר 2006: "בניסויים שנערכו בניו מקסיקו ע"י צוות הפיתוח הוכיחה המערכת מאה אחוזי הצלחה. משנת 2000 ועד להקפאת הפרויקט בשנת 2004 הביאו אתם המדענים הישראלים עשרות קטיושות תוצרת המזרח התיכון וכולן, ללא יוצא מן הכלל, הופלו בזמן מעופן". סוף ציטוט.

מייק מקוויי, סגן נשיא חברת נורתרופ גרומן אומר דברים זהים בראיון לירחון "אירוספייס אמריקה" (מרס 2007): "מערכת ה- THEL ('נאוטילוס') יירטה 46 רקטות, פצמ"רים ופגזי ארטילריה – 100%".

11. טענה: הלייזר המבוסס על מצב מוצק הוא הפתרון.

טענה בלתי מבוססת מדעית וטכנולוגית, והמנותקת ממצוקת תושבי שדרות והאזור.

גם לדעת מומחי מפא"ת, אין סיכוי שמערכת מבצעית המבוססת על טכנולוגיה זו תיושם לפני חלוף עשור.

גם כך קיים קושי עקרוני בלייזר מצב מוצק הכרוך בפיזור החום, שמגביל את המערכת להספק מקסימלי של כ- 100 קילו-וואט, שיאפשר טווח מבצעי יעיל של כ- 2 עד 3 ק"מ בלבד, רחוק מהנדרש. הספק הלייזר במערכת הסקייגארד גדול בסדר גודל, ומאפשר טווח העסקת מטרה של 10 ק"מ.

מעבר לזאת, אורך הגל שבו פועל לייזר מצב מוצק גורם לעיוורון, והוא אינו מתאים להגנה על יישובים אזרחיים. לסקייגארד, הפועל באורך גל גבוה יותר, אין בעיה כזאת.

ראוי גם לציין שאורך הגל בו פועל לייזר מצב מוצק רגיש יותר לנחותים באטמוספרה, בהשוואה לאורך הגל של מערכות המבוססות על לייזר כימי.

ובכל מקרה - מה יקרה עד אז – נחכה כעשור ונמשיך ונחשוף את העורף?

12. טענה: ביצועי מערכת כיפת ברזל, ב-15 פרמטרים שנבדקו ע"י ועדת נגל, יהיו טובים יותר מביצועי הסקייגארד.

איננו מכירים את רשימת 15 הפרמטרים האלה, אולם ראוי לברר אם פרמטרים אלה אכן נבחרו בצורה שתחשוף את המערכות להשוואה נכונה - "תפוחים מול תפוחים".

לעומת זאת אנו מכירים את העובדות הבאות:

• מערך של שתי מערכות סקייגארד המגנות על עיר כמו קריית שמונה או שדרות עומד בכל מתארי הייחוס המבצעיים, כולל ירי במטחים, כולל במזגי אוויר אופייניים, כפי שהוגדרו ע"י מערכת הביטחון לקראת כינוסה של "ועדת נגל".

• שלא כמערכת כיפת ברזל – למערכות הנאוטילוס והסקייגארד אין כל בעיה של פעולה כנגד הרקטות קצרות טווח ופגזי המרגמה הממררים את חיי תושבי האזור.

• סיכויי היירוט של מערכות טילים כנגד רקטות, כמו כיפת ברזל, רחוקים מלהיות 100% (ראה הסטטיסטיקה של 50 השנה האחרונות, כולל מערכת החץ), דבר שעשוי לחייב ירי של יותר מטיל הגנה אחד, כמתחייב כיום בתו"ל. זאת כאשר מושג ההחטאה אינו קיים כלל במערכות מבוססת לייזר. עבור כל האיומים הרלוונטיים - כפי שהוכח עם מערכת הנאוטילוס – מספיק שקרן הלייזר תהיה על המטרה כדי לוודא את יירוטה. חברת נורתרופ-גרומן חוזרת ומצהירה כי: "כל פעם שהלייזר הופעל המטרה יורטה".

• המחיר הנמוך של ירי לייזר - כ-1,000 דולר, מאפשר "פילוסופיית לחימה" שעיקרה יירוט כל האיומים הנמצאים באוויר, ללא תעדוף במידת האפשר. זאת בניגוד למערכת כיפת ברזל, שמטעמי עלות לא תופעל (גם לדברי בוכריס) אלא כנגד האיומים היותר מסוכנים. אלו שלא ייפגעו יגיעו לקרקע ויגרמו כל אחד את הנזק הפוטנציאלי שלו...

• המדיניות של יירוט האיומים "היותר מסוכנים" בכיפת ברזל, לצורך התמודדות עם העלות הגבוהה של טילי כיפת ברזל, קורסת לנוכח איומים עתידיים. מה יהיה מחר? הן האויב ישפר את דיוק הרקטות, את מהירותן ואת הרש"ק שלהן וזאת כאשר המטרה היא פגיעה באוכלוסיה גדולה וצפופה. כך יגדל טווח אי היעילות של כיפת ברזל מחד, ותגדל כמות האיומים אותם יהיה חובה ליירט מאידך. כך תתחייב גם השקעה נוספת במיגון. זהו תהליך מתבדר, לא הגיוני ובלתי אפשרי.

• שלא כמערכת הסקייגארד, המבוססת במלואה על הצלחתה של הנאוטילוס, מערכת כיפת ברזל נמצאת עדיין בשלבי הפיתוח הראשונים שלה. אין שום ודאות באשר להצלחתה המלאה ומועד תחילת הפעלתה המבצעית. שום ניסוי מבצעי עדיין לא בוצע בה. היא תצטרך להתחיל להוכיח את אשר מערכות הלייזר הכימי "כבר שכחו מזמן"...

13. טענה: עננים מבטלים את יעילות הלייזר.

זה נכון חלקית ורק בתנאי מזג אוויר קיצוניים (פירוט בע"פ). העננות השכיחה באזור עזה, ולמשך כל השנה, תאפשר פעולת הגנה מלאה גם מתחת לבסיס הענן באותם מתארי ייחוס כפי שהוזכר בסעיף קודם.

14. החברה לא עמדה בעבר בהתחייבויות וחרגה בלו"ז ותקציב והיא תחרוג גם הפעם , יש עוד הרבה מה לעשות כדי שהמערכת תהיה מבצעית. החריגות בפיתוח הנאוטילוס (4 שנים במקום 3 והוצאה של 220 מיליון דולר במקום 168 מיליון) אינן יוצאות דופן בפרויקט מסוג זה, וההישג הוא עצום. לגבי הסטיות החזויות – חברת נורתרופ-גרומן התחייבה בכתב ללו"ז, למחיר קבוע ולקנסות פיגורים. האם גם מפתחי כיפת ברזל מוכנים להתחייבות כזו? כבר עכשיו נוצרו דחיות משמעותיות בלו"ז, והעתיד עוד לפנינו....

15. סוגיית מחיר המערכות ומחיר הפעלתן.

זוהי אכן סוגיה מרתקת. העובדות הן כדלקמן:

• מחיר הפיתוח של מערכות כיפת ברזל עדיין אינו ידוע לאיש. עד כה הוקצו לשם כך (לפי העיתונות) כ-250 מיליון דולר. אפשר להניח שהעלות הכוללת של הפיתוח תחרוג ותהיה כ-500 מיליון דולר. זאת ללא ייצור המשגרים והטילים עצמם.

• מחיר טיל כיפת ברזל יהיה בין 40,000 דולר ל-120,000 דולר, אולי אף יותר.

• כל ההוצאות הכרוכות במערכת כיפת ברזל יהיו בשקלים בלבד.

• מחיר ההצטיידות ב-3 מערכות סקייגארד ראשונות הוא 310 מיליון דולר.

• מחיר ההצטיידות במערכות סקייגארד בייצור שוטף, בכמות של כ-10 ומעלה – כ-30 מיליון דולר האחת (זאת כאשר 40% מהייצור ייעשה בארץ ומכלולי הגילוי – מכ"ם, התקשורת והפיקוד ושליטה יהיו משותפים למספר מיירטים, כפי שחושב לכיפת ברזל).

• כדי לכסות את כל צפון המדינה, מקריית שמונה ועד קו חיפה – עפולה – בית שאן יש צורך בכ-26 מערכות סקייגארד.

• 8 מערכות כאלו, כאמור, יכסו את כל אזור עוטף עזה, מאשקלון ועד כרם שלום. הן תיתנה מענה מלא לכל האיומים, גם כנגד קצרי הטווח ופגזי המרגמה.

• מחיר ההצטיידות ב-34 מערכות אלו יהיה כ-1.2 מיליארד דולר. אך זו תהיה ההוצאה המסיבית האחרונה.

• ברמת סמך גבוהה ניתן להניח שעלויות אלו יכוסו ע"י מטבע אשראי, אולי אפילו כמענק, אם ממשלת ישראל תשכיל להציג נכון את העניין.

• מחיר "לחיצה על ההדק" במערכת סקייגארד הוא 1,000 עד 2,000 דולר בלבד (מחיר הגזים הנשרפים), כתלות בטווח האיום המשפיע על משך ה"הארה".

• להמחשה, כפי שצוין קודם – מחיר יירוט מטח של 10 רקטות יהיה 400,000 עד 1,200,000 דולר אם ישתמשו בטילי כיפת ברזל ורק 10,000 עד 20,000 דולר עלות הפעלתה של מערכת הסקייגארד . זהו הבדל הזועק לשמים.

• לפי העיתונות יש כיום בידי החיזבאללה כ-60,000 טילים ורקטות מסוגים שונים. בכמה טילי כיפת ברזל מתכוונים להצטייד כנגד טילים אלו?? על פי מר בוכריס – בכמה אלפים בלבד, ולאחר זאת – נמתין ונראה (האם נמתין בזמן לחימה אמיתי??)...

• נניח שכדי "להרגיע" את עם ישראל יצטיידו כנגד כמות איומים אלו ב-10,000 טילי כיפת ברזל בלבד (שכאמור, יכול להיות שלא יספיקו למתאר מלחמתי מלא). מחיר הצטיידות זו יהיה בין 400 מיליון דולר ל-1.2 מיליארד דולר. קרוב מאוד למחיר ההצטיידות בכל מערכות הסקייגארד.

• ולאחר הקונפליקט הראשון – נצטייד בעוד 10,000 טילי כיפת ברזל?? בעלות נוספת של מיליארד דולר?? ומה יהיה לאחר הקונפליקט השני?? עוד הוצאה שעלותה דמיונית? ואם נצטרך להמשיך ולהצטייד במהלך הקונפליקט עצמו - כמה זמן יידרש עד קבלת טילים נוספים?? המשך ההצטיידות בתרחיש אפשרי כזה אינו רלוונטי, בגלל קבועי הזמן והעלות.

• מבחינת הסקייגארד, לעומת זאת – אין צורך בשום הצטיידות נוספת, לא משנה מהי כמות האיומים שבידי האויב. לעולם יהיו לנו יותר גזים ודלקים להפעלת מערכות הסקייגארד מאשר להם רקטות וטילים מאיימים.

• לסקייגארד יש "מחסנית אין-סופית" של גזים ודלק. אלו חומרים מסחריים הנמצאים בשוק, נגישים לכל אחד וניתנים לאספקה שוטפת ומיידית.

• מחיר יירוט איום (1,000 עד 2,000 דולר, כאמור) דומה למחיר ייצור של רקטת קסאם, זול בהרבה ממחירה של כל קטיושה או רקטה אחרת.

• לעומת זאת - ה"מחסנית" של מערכת כיפת ברזל היא מאוד קצרה ומאוד יקרה. חידוש המלאי משמעותו פתיחה מחדש של קו ייצור (תוך שנתיים?? שלוש??)

• הפעלת טילי "כיפת ברזל" בלבד כנגד המאיימים עלינו "תשאב את משאביה הכלכליים של המדינה החוצה".

• הפעלת מערכות הסקייגארד לשם כך "תשאב החוצה" את המשאבים הכלכליים של האויב. היא תגרום לו לחשוב מחדש על כל העניין!!

16. מתי יוכלו תושבי שדרות לישון בשקט? זוהי אכן שאלת המפתח!

לדברי מר בוכריס – בסוף 2009 יהיה לנו מענה. לגרסתו המעודכנת – רק ב- 2010, ולדברי אחרים - אולי ב-2011, 2012, מי ערב לכך?? יש הרי רמה גבוהה ביותר של אי-ודאות לגבי הצלחת פרויקט יומרני כמו כיפת ברזל.

אך החמור מכל: לא משנה כלל אם פיתוחה של כיפת ברזל יצליח, ומתי. עקב מגבלות טווח המינימום שלה ואי יכולתה להגן מפני פצצות מרגמה, כפי שהוצג בפתיחה – תושבי שדרות ויתר יישובי עוטף עזה לא יוכלו כלל לישון בשקט תחת הגנתה של מערכת זו. לא תהיה כל הגנה. נקודה.

ולגבי מערכות הנאוטילוס והסקייגארד – אם ועדת נגל הייתה משכילה להחליט, הרי שמערכת הנאוטילוס (שרק אחת ממנה נבנתה במטרה להגן על קריית שמונה, והושארה בארה"ב) הייתה יכולה להיות מוצבת ליד שדרות כבר בחודש אוגוסט 2007, ומערכת סקייגארד ראשונה הייתה מופיעה בזירה בחודש יולי 2008, עם קצב אספקה של מערכת אחת כל חודשיים.

נשאלת גם השאלה: האם לא נעשתה טעות כאשר אותו גוף שביטל את נחיצות המערכת נדרש לשקול מחדש את חידוש הפעילות?

אך "חלב זה", כידוע, כבר נשפך. אם תתקבל החלטה מיידית, עוד במהלך חודש יוני 2008, ניתן יהיה להתחיל ולהפעיל את מערכת הנאוטילוס ליד שדרות כבר השנה (2008), ולהתחיל בקליטת מערכות הסקייגארד בסוף 2009.

אז תושבי האזור כן יוכלו לישון בשקט!!! (לפחות מהבחינה הזו...)

יש לזכור כי החברה האמריקאית הצהירה והתחייבה במכתבה מינואר 2007 (מצורף, כאמור) על נכונותה להתחיל לעבוד עוד לפני חתימת החוזה הרשמי על ייצור המערכות, מיד לאחר שמדינת ישראל תביע נכונות לכך.

ועוד כמה מילים על "וועדת נגל" שלדבריו "הכילה את כל מומחי הלייזר הכי גדולים במדינה, לא אלו שמתיימרים".

קטונו, אנו "המתיימרים", מלהעריך את יכולתם המקצועית של כל אותם מומחים.

לא נותר לנו אלא להעמיד את החלטות הוועדה ב"מבחן התוצאה":

• מתוך 14 חלופות שבחנה הוועדה (כך לפי העיתונות) היא השכילה לבחור בפתרון היחיד, ב"כיפת ברזל", שאינו מסוגל להגן על יישובי עוטף עזה מפני טילים ורקטות קצרי טווח (פחות מ-4–6 ק"מ) ומפני פצצות מרגמה. אלו מרביתם של האיומים המופעלים כנגד היישובים, השכם והערב, זה שבע שנים ומעלה.

• כיפת ברזל היא מערכת חדשה לחלוטין ולפניה ניצבים עדיין כל שלבי הפיתוח והוכחת היכולת. הדרישות ממנה יומרניות ביותר מבחינת ביצועים / מחיר / משך פיתוח. מי אכן יכול לערוב להצלחתו של פרויקט כזה? על חשבון מי זה בא אם לא על חשבונם של תושבי היישובים סביב רצועת עזה?

• בחודש פברואר 2007, עם פרסום ההחלטה, קבעה הוועדה שמערכת כיפת ברזל של רפא"ל תהיה מוכנה תוך שנתיים, קרי פברואר 2009. איפה אנחנו כיום מול יומרה זו? איפה יכולתה של כיפת ברזל להגן על העיר שדרות והיישובים שסביבה? איך מתיישב לו"ז זוחל זה עם טיעוני "וועדת נגל" כשהתעלמה מהתחייבויות חברת נורתרופ-גרומן?

• כאמור הוועדה, מנימוקים שאינם מובנים, פסלה לחלוטין את הצעתה של חברת נורתרופ-גרומן האמריקאית, שבה התחייבה להתחיל לספק תוך 18 חודש מערכות סקייגארד מבצעיות, שלהן אין כל בעיה של טווח מינימום או יכולת להתמודד עם פצצות מרגמה. כל זאת במחיר קבוע ונכונות לשאת בקנסות פיגורים. מערכת הסקייגארד הראשונה הייתה אמורה להיות מוצבת להגנת שדרות כבר בחודש יולי 2008! בעוד חודש!

• מה תגידו לתושבי עוטף עזה? תשאירו אותם לגורלם? למערכת הביטחון אין שום חלופה לאי יכולתה של מערכת כיפת ברזל להגן עליהם מאיומים אלו. זאת כאשר קיים "פתרון ביד" – מערכת הנאוטילוס / סקייגארד.

• במקום לדאוג להגנה כמעט מיידית על תושבי שדרות, תחילה באמצעות המערכת שנבנתה להגנת קריית שמונה והייתה מיועדת להצבה שם, ובהמשך ע"י מערכות הסקייגארד, העדיפה וועדת נגל לפתח מערכת חדשה ויומרנית מבחינת ביצועים מול עלות, תוך אשליה עצמית ואשליית הציבור כי היא תיתן הגנה מלאה לתושבי שדרות. שר הביטחון הקודם, מר עמיר פרץ, אישר שאלו היו הנתונים (ביצועים ולו"ז) שהוצגו בפניו כאשר אישר את החלטת וועדת נגל.

ולסיכום מבחן זה של התוצאה: גם לאחר סיום פיתוחה של מערכת כיפת ברזל יישארו התושבים ביישובי "עוטף עזה" חשופים למגוון האיומים המאיימים עליהם זה שבע שנים – טילי הקסאם קצרי הטווח ופגזי המרגמות.

מדהים כיצד מערכת הביטחון, במקום לעשות כל מאמץ להבאת המערכת מיידית להגנת שדרות, נתלית בכל תירוץ, מופרך ככל שיהיה, כדי להימנע מהבאה לארץ תוך מספר חודשים את מערכת הנאוטילוס, ובהמשך את מערכות הסקייגארד, שאספקתן הובטחה ע"י היצרן.

וברמה העקרונית - כאשר ישנם מומחים החולקים על הנעשה בתחום כה קריטי והמבקשים לבחון מערכת הפועלת במהירות האור, שזמינותה קרובה מכל חלופה ושעברה כבר סדרת ניסויים מוצלחים – כיצד יתכן שמערכת הביטחון מתעלמת מהם ומטיעוניהם?

ומה כן צריך לעשות?

יש להביא מיד לארץ את מערכת הנאוטילוס ולהתניע את הייצור של 8 מערכות סקייגארד במטרה לפתור את הבעיה המיידית והייחודית של יישובי עוטף עזה, שעבורם אין פתרון אחר.

ההמשך הוא שילוב אופטימאלי של המערכות.

איננו נגד מערכת כיפת ברזל, אלא שיש להכיר במגבלותיה. אנו מקווים להצלחתה, כי הפתרון הוא בשילוב הנכון בין מערכות הגנה באמצעות טילים (כיפת ברזל, שרביט קסמים) לבין מערכת הלייזר - הסקייגארד, ומיצוי יתרונותיהן היחסיים – זו לצד זו. מה נכון יותר משילוב בין שתי מערכות אלו? הן תוכלנה להישען על אותה מערכת גילוי, תקשורת, פיקוד ושליטה, רק ה"משגרים" יהיו שונים (טיל הגנה או קרן לייזר).

הצבת כל אחת מהן באזור רצועת עזה, בזמן הקצר ביותר האפשרי, תאפשר להעריך נכונה את הביצועים ואת היתרונות והמגבלות של כל אחת. זאת כאשר מסתמכים על מערכות מבצעיות הפועלות בשטח, לא על "הבטחות נייר".

ניתן יהיה אז להגדיר את התמהיל היותר יעיל של הפעלתן. על פניו נראה שברוב המקרים יהיה נכון יותר להפעיל את מערכת הלייזר מסיבות של טווח קצר, סכויי השמדה ועלות. בתנאי מזג אוויר קשים יהיה צורך להפעיל את טילי כיפת ברזל.

אז גם ניתן יהיה להצטייד בכמות קטנה בהרבה של טילי כיפת ברזל כשהמטרה היא השמדת כל האיומים ולא רק חלק מהם.

כך ניהנה מכל העולמות – יירוט זול מאוד של כל המטרות, סיכויי הצלחה גבוהים ביותר וגם כיסוי מלא בתנאי מזג אוויר גבוליים.

מה יותר הגיוני ונכון מזה???

ומילה אחת, אישית, לסיום.

השכם והערב הח"מ מושמצים ומואשמים ע"י גורמים שונים בעיתונות ובמערכת הביטחון באינטרסנטיות, בחוסר מקצועיות ועוד כהנה וכנה. במקום להתעמת עם טיעונינו לגופו של עניין, מעדיפים אותם גורמים לתקוף אותנו לגופנו.

עניינינו היחידי בנושא הוא לאומי. לד"ר עודד עמיחי, מומחה למערכות לייזר, שיזם ופיתח טכנולוגיות של לייזר רב עצמה ברפא"ל עוד בשנות השבעים (ולמרות זאת לא הוזמן לוועדת נגל), לא היה מעולם, ואין גם כיום כל קשר עסקי שהוא עם חברת נורתרופ-גרומן, או עם גורם אחר.

אל"מ (מיל') יוסי ארזי ליווה מטעם חברת דל-תה ציוד הנדסי את הפרויקט מתחילת 1996 ועד לחודש פברואר 2007, עת ניתקה החטיבה הרלוונטית בחברה האמריקאית את יחסיה עם כל גוף במדינת ישראל, לרבות דל-תה. מאז גם לו אין כל קשר עסקי שהוא, או הבטחה כלשהי מחברת נורתרופ-גרומן. נא קבלו את העובדה שאנו שני אזרחים המקורבים לנושא ובקיאים בו מאוד, ופועלים למענו בגלל שאכפת לנו. אנו מתקשים לראות את תושבי הנגב המערבי במצב כזה של התעללות, בהם ובאורח חייהם.

ד"ר עודד עמיחי 054-7917060, amichaio@netvision.net.il

אל"מ (מיל.) יוסי ארזי 052-2755514, arazi_yosef@yahoo.com

ד"ר עודד עמיחי הוא פיזיקאי, מומחה למערכות לייזר ויועץ לפיתוח עסקי בתחומי הלייזר והאלקטרו-אופטיקה. שימש כראש המחלקה למערכות פיזיקליות ברפא"ל, שם יזם וניהל בשנות ה-70 פרויקט חדשני ומקורי בלייזר רב עוצמה, שזכה להצלחה טכנית רבה, והוביל לתוכניות יישום שונות. הפעילות הוקפאה ב-1983 בנסיבות בלתי תלויות. היה עמית מחקר באקדמיה של הצי האמריקאי במונטריי - מחקר היתכנות של פגז ארוך טווח, מונחה לייזר. היה מהנדס ראשי במרכז לפיתוח מתקדם באלרון. היה מייסד, מנכ"ל ונשיא של אופטומיק, שפעלה באמצעות שתי חברות בת ועסקה בתקשורת צבאית ואזרחית ובלייזרים תעשייתיים. היה מיוזמי פרויקט נאוטילוס בראשית שנות ה-90, אותו הוא מלווה בהתנדבות, מראשית דרכו ועד היום, ממניעים לאומיים ומקצועיים.

אל"מ (מיל.) יוסף ארזי היה טייס קרב בחיל האוויר. טס כיום במילואים, כמדריך בבית הספר לטיסה. מהנדס אלקטרוניקה. עוסק בפיתוח מערכות נשק זה למעלה מ-30 שנה. בתפקידו האחרון, כרמ"ח מערכות, היה אחראי למרב המערכות האלקטרוניות של חיל האוויר. משמש כיום כסמנכ"ל בחברת ציוד הנדסי, דל-תה בע"מ. מלווה את פרויקט הנאוטילוס / סקייגארד מתחילת 1996, תחילה כנציג חברת TRW, ובהמשך, עד לתחילת 2007, כיועץ לחברת NG.

מפברואר 2007 עוסק בנושא באופן פרטי, בהתנדבות, ללא קשר עסקי עם חברה כל שהיא.